מטרתו של מחקר זה הייתה להשוות את השימוש במשתני לולאה בקרב מטופלים שסבלו מתחלואה משולבת של אי ספיקת לב וסוכרת מסוג 2, שהחלו לאחרונה טיפול עם מעכבי הנשא המשותף לנתרן וגלוקוז מסוג 2 (SGLT2Is), לבין אלה שטופלו עם תרופות פומיות אחרות לסוכרת.
עוד בעניין דומה
הנתונים למחקר זה נלקחו ממאגר מידע הקשור לחברת הביטוח האמריקאית Medicare, בין השנים 2013-2015 (MarketScan Medicare Supplemental claims data). חולי אי ספיקת לב וסוכרת מסוג 2 זוהו, ומטופלים עם SGLT2Is הותאמו מבחינת ציוני נטייה (Propensity score) למטופלים עם תרופות פומיות אחרות לסוכרת. המינון היומי הממוצע של משתני לולאה נקבע לפי ערכים מותאמים למינוני פורוסמיד. עבור אלה שלא טופלו בעבר במשתני לולאה, שימוש חדש הושווה בין אוכלוסיות העוקבה. עבור אלה שטופלו עם משתני לולאה במצבם הבסיסי, הוערכו תבניות השימוש (העלאת מינון, הורדת מינון, מינון יציב, הפסקת טיפול) לאחר 12 חודשים.
סך של 750 מטופלים עם SGLT2Is הותאמו ל-750 מטופלים עם תרופות פומיות אחרות לסוכרת. ההתפלגות של השימוש במשתני לולאה במינון ממוצע של 0 מיליגרם (ללא שימוש), עד 20 מיליגרם, בין 20-40 מיליגרם, בין 40-80 מיליגרם, ומעל 80 מיליגרם, לא היה שונה בין אוכלוסיות העוקבה במצב הבסיס או לאחר 12 חודשים (P>0.05 עבור שתי נקודות הזמן). טיפול עם SGLT2Is היה קשור לשימוש מופחת במשתני לולאה (22.7% [79/348] לעומת 34.0% [132/388], P=0.001). עבור אלה שטופלו עם משתני לולאה במצבם הבסיסי (764 משתתפים), לא נמצא הבדל בתבניות השימוש לאחר 12 חודשים בין אוכלוסיות העוקבה (P=0.14).
החוקרים הסיקו שטיפול חדש עם משתני לולאה היה פחות תדיר בקרב מטופלים עם SGLT2Is. עם זאת, תבניות השימוש במשתני לולאה לא נבדלו בין אוכלוסיות העוקבה בקרב המטופלים שהיו תחת טיפול עם משתני לולאה במצבם הבסיסי.
מקור:
Weeda, ER. et al. (2019). Journal of Diabetes and its Complications. 33(8):567-571